פסק-דין בתיק ת"א 3001-09

מבוא וטענות הצדדים

1.          לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין") לפיצוי בגין נזק-גוף שנגרם לתובע 1 (להלן: "התובע"), ובגין הטבת נזקיו על ידי אימו, התובעת 2 (להלן: "האם"). עילת התביעה היא מחדלי-התנהלות נטענים של הסגל החינוכי בבית-הספר התיכון שבו למד התובע, שבעטיים לא נמנעה פגיעה בו על ידי תלמידים אחרים. בעקבות הפגיעה פרצה אצל התובע מחלת הסכיזופרניה.

2.          הנתבעת 1 היא מדינת ישראל, שבאמצעות משרד החינוך מנחה בתי-ספר ומפקחת עליהם (להלן: "המדינה"). הנתבע 2 הוא, כהגדרתו בכותרת של כתב התביעה ושל כתב הגנתו, "בית-הספר תיכון תורני מדעי מרשת מוסדות בני עקיבא". אולם, לפי פוליסות הביטוח שהוגשו בקשר עם אחריותו של הנתבע 2 [נ/1 ו-נ/4], ולפי אתר משרד המשפטים, נראה כי מדובר באישיות המשפטית "מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, עמותה רשומה מס' 580082741". כותרת פסק-הדין תוקנה בהתאם. מכל-מקום, הכוונה היא לבית-ספר מקיף דתי מדעי תורני באופקים, השייך לעמותה הנזכרת, שבו למד התובע בתקופה הרלבנטית (להלן: "בית-הספר" או "הרשת", לפי העניין). הנתבעת 3, מגדל חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הרשת בביטוח חבות כלפי צד שלישי מתחילת חודש נובמבר 2003, שבו פרצה המחלה (להלן: "מגדל"). התובעים מייחסים לנתבעות מחדלי הנחיה ופיקוח, וכן אחריות שלוחית, בקשר עם מחדליו הנטענים של סגל בית-הספר.

3.          המדינה, וכן הרשת ומגדל, שלחו הודעות לצד שלישי נגד 3 הנערים הפוגעים, בני כיתתו לשעבר של התובע (להלן: צ"ג 1, צ"ג 2 וצ"ג 3, בהתאמה; וביחד - צ"ג). בהודעתם של בית-הספר ומגדל נכללה, כצד ג' 4, גם הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), שביטחה את הרשת בביטוח אחריות כלפי צד שלישי בשנים הרלבנטיות שקדמו ליום 1.11.03.

4.          התובעים לא תבעו את הנערים הפוגעים, אלא אך את המדינה ואת בית-הספר, שלטענתם לא מנעו את הפגיעה. הנערים הפוגעים צורפו להליך רק בעקבות משלוח ההודעות לצד שלישי על ידי המדינה ובית-הספר.

5.          מלכתחילה נתבעו גם ענבל חברה לביטוח בע"מ, מתוך סברה כי היא מבטחת את חבותה הנטענת של המדינה (הנתבעת 2 בכתב התביעה); וכן עיריית אופקים (הנתבעת 4 בכתב התביעה). התביעה נגדן נמחקה בהסכמה [החלטות מיום 3.11.10 ומיום 27.12.10, בהתאמה].

6.          לטענת התובע, האירועים מושא התביעה התרחשו במשך תקופה של כשנתיים שבה למד התובע בבית-הספר של הנתבעות, מכיתה ז' עד תחילת כיתה ט'. התובע כינה אירועים אלה "מסכת קבועה ומתמשכת של התעללות קשה ביותר כולל התעללות מינית" [כתב-התביעה, סעיף 4(א)], אשר בוצעה בתובע על ידי צ"ג, ביחד ולחוד. ההתעללות כללה עלבונות, השפלות, מכות, סטירות ויריקות; שהתרחשו, בדרך-כלל, בבית-הספר בשעות הלימודים. במקרה אחד, לקראת סוף כיתה ח', לאחר תום הלימודים, ליד אולם הספורט העירוני שמחוץ לשטח המגודר של בית-הספר - סבל התובע גם פגיעה מינית. אין מחלוקת כי צ"ג 2 הוריד לתובע את המכנסיים, בנוכחות צ"ג 1 וצ"ג 3 שלא מיחו בידו. לטענת התובע, שהוכחשה על ידי צ"ג, באותו מעמד צ"ג 2 גם "הכניס לי מקל עץ לישבן קצת בפנים... מקל דק כזה" (להלן: "האירוע ליד אולם הספורט") [הודעת התובע במשטרה, תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 129]. מחלת-הנפש של התובע פרצה מספר חודשים לאחר מכן, בחודש נובמבר 2003, סמוך ליום 10.11.03. לפי המתואר בסעיף א(1) בכתב האישום המתוקן שבו הודה צ"ג 3, ובהכרעת הדין בעניינו - במועד זה צ"ג בעטו בתובע, סטרו על פניו וירקו עליו (להלן: "האירוע בנובמבר") [מוצג ד' לתיק המוצגים מטעם התובע ו-פ 1258/04 מיום 10.7.06 שסומן ת/1; בהתאמה]. יצוין כי בהליכים הפליליים בעניינם של צ"ג לא נקבע ממצא בעניין החדרת המקל לפי-הטבעת. כאמור, סמוך לאחר האירוע מנובמבר פרצה אצל התובע מחלת הסכיזופרניה והוא חדל ללמוד בבית-הספר.

7.          בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

חובת הזהירות של מורים

8.          פקודת הנזיקין, סעיפים 35­-36, קובעת כלהלן:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

9.          מאלף להיזכר כי ביסוד ניסוח זה של עוולת הרשלנות עומד הציווי המקראי "ואהבת  לרעך  כמוך" [ ויקרא יט, יח]. כדברי השופט לורד אטקין:

"The rule that you are to love your neighbour becomes in law: You must not injure your neighbour... You must take reasonable care to avoid acts or omissions which can reasonably foresee would be likely to injure your neighbour...(i.e.) persons who are so closely and directly affected by my act that I ought reasonably to have them in contemplation as being so affected when I am directing my mind to the acts or omissions which are called in question".

[ Donoghue v. Stevenson [1932] UKHL 100 (26 May 1932), Lord Atkin's opinion, 3 ^rd par.].

["הכלל שעליך לאהוב את רעך הופך להיות בדין: עליך להימנע מלפגוע ברעך... עליך לנקוט זהירות סבירה למנוע מעשים או מחדלים שסביר לצפות כי הם עלולים לפגוע ברעך... (כלומר) בבני אדם המושפעים באופן קרוב וישיר על ידי פעולתי עד כי עליי באופן סביר לעשותם מושא להתבוננותי כמי שמושפעים כך בעת שאני מכוון את מחשבתי למעשים או למחדלים הנדונים". להלן: " דונויו נ' סטיבנסון"].

10.      בהתאם לאמור, הפסיקה הורתה אותנו כי -

"אמת-המידה כפי שגובשה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין... היא זו שביטויה במבחן הציפיות".

[ע"פ 402/75  אלגביש נ' מדינת ישראל מיום 5.4.76 (להלן: " אלגביש"); פסקה 5].